"העולם מתהפך על צירו"
לכולם היה נוח לעצום עיניים: לסינים שהעדיפו לחסוך במקום לצרוך, לאמריקאים שהעדיפו לצרוך במקום לחסוך, ולרגולטורים ששידרו מסרים מנוגדים. עכשיו, כשנטרפו הקלפים, ג'ונתן סטורי, מומחה בינלאומי לכלכלה פוליטית, מתפנה לגלות לנו את הסוף. ראיון
אורי לוונטר, ניו יורק

עם תואר דוקטור מאוניברסיטה מכובדת בארצות הברית, יותר משלושים שנות הוראה באינסיאד, בית הספר הנחשב למינהל עסקים בצרפת, ושלל מאמרים וספרים, פרופ' ג'ונתן סטורי חשב שהוא מכיר את כל המדינות בעולם. עד שבשיחה עם אנשי עסקים סינים, לפני כשנה, הופתע לשמוע על מדינה אירופית שמעולם לא שמע על קיומה. "הם אמרו לי שהם למדו הרבה על מדינה מצליחה מאוד בצפון אירופה, מדינת נוקיה", הוא מספר בראיון ל-G. הגילוי הגיאוגרפי העלה את סטורי על טיסה לפינלנד, לפגישה עם ראשי ענקית הטלפונים הסלולריים: "רציתי להבין בעצמי מה למדו הסינים".
כמי שייעץ בתחילת שנות ה-90 לממשלת פינלנד, סטורי הגיע לפגישה בנוקיה בגישה מעט ביקורתית. "בשנות ה-80 הפינים ייצרו בעיקר סירות ועץ - מוצרי בסיס שהיו פגיעים מאוד לתנודות בשוק", הוא מספר. "כדי להשתחרר מהתלות הזו במוצרי בסיס, הממשלה שינתה גישה והחלה להדגיש את תחום ההיי-טק. ואכן, כיום נוקיה מהווה כ-75% מהבורסה בהלסינקי, אבל בסופו של דבר - גם טלפונים סלולריים הם מוצרי בסיס עם מחירים לא יציבים, כך שהם עזבו עסק אחד של מוצרי בסיס, רק בשביל לעבור לעסק אחר של מוצרי בסיס".
מנהלי נוקיה לא התרגשו מהשאלה, וסיפקו תשובה שהטביעה רושם עמוק בפרופסור לכלכלה פוליטית. "הם אמרו לי כך: 'יש לנו כבר תוכניות למותה של נוקיה. הגישה שלנו היא שנוקיה היא כמו 'המלכה האם' בכוורת, שמטילה הרבה ביצים, ובסופו של דבר היא תמות, אבל הרעיון הוא שכל ביצי הטכנולוגיה האלה בפינלנד ימשיכו לבד'. אתה מבין איזו מדינה מרשימה? איפה עוד שמעת על מדינה שמתכוננת למוות של החברות המצליחות שלה?" הוא שואל בהשתאות.
ההתלהבות של סטורי מהניסיון של הפינים להסתכל קדימה אינה מפתיעה את מכריו; היכולת לחשוב על העתיד ולהתכונן אליו היא אחד מתחומי ההתמחות שלו. לפני כעשר שנים פרסם ספר שבו הציע לאנשי עסקים כלים שיאפשרו להם להעריך את הסיכויים ואת הסיכונים העתידיים בשווקים מתפתחים. אבל בימים אלה נדמה לו שלדבר על העתיד זה סיכון בפני עצמו. "לפני שישה חודשים פנו אליי מישראל והזמינו אותי לדבר בוועידת 'גלובס' על עתיד הכלכלה העולמית. לפני שישה חודשים הייתי שמח לדבר על העתיד, אבל עכשיו? עכשיו זה הרבה פחות ברור".
המשבר הכלכלי העלה את רמת הקושי של השאלה שעליה ינסה סטורי לענות במושב הפתיחה של ועידת ישראל לעסקים ב-14 בדצמבר, אבל גם את רמת העניין בתשובות שלו. הוא מודע לכך. "אני מנסה לחשוב איך לדבר על העתיד בלי להישמע טיפש, כי אפשר להגיד מה שרוצים על העתיד, אבל האתגר הוא לתת הערכות שיחזיקו מעמד. ברגעי מפתח כמו זה שאנו נמצאים בו עכשיו, העולם מתהפך על צירו, ומה שקורה כעת יקבע איך ייראו עשר או עשרים השנים הבאות".
איך מגבשים הערכות כאלה?
"אתה חייב קודם כול להבין מה היו הגורמים למשבר, להסתכל על העתיד דרך ההווה. ואחרי שמבינים איך הגענו למצב הנוכחי - לחשוב אילו צעדים לנקוט כדי להגיע לעתיד רצוי".
אז איך הגענו למשבר הנוכחי?
"גורם אחד, למשל, שאני חושב שהיה משמעותי מאוד, הוא המדיניות הציבורית בארצות הברית. ענפים שונים של הממשל האמריקאי שלחו לשווקים מסרים מנוגדים מאוד. מצד אחד הבנק המרכזי הקל את זרימת הכסף - כל הנשיאים ב-16 השנים האחרונות עודדו בעלות על בתים פרטיים, והקלו את הקריטריונים של בנקים למתן הלוואות. מצד שני, הידוק הרגולציה לאחר 11 בספטמבר, לצד חקיקת 'סרבנס אוקסלי' (הידוק הפיקוח על תאגידים בעקבות פרשת אנרון, א' ל') ו'בזל 2' (תקנות פיקוח בינלאומי על בנקים, א' ל'), שלחו מסר מנוגד.
"החקיקה והתקנות האלה תרמו למשבר גם בכך שבנקים שהתייחסו לנכסים בערך מסוים, פתאום גילו שתחת הכללים החדשים הערך שלהם נמוך יותר ושאין להם הון כפי שהם היו רוצים. הם היו צריכים לצאת לגייס הון, וזה אילץ בנקים כמו בר סטרנס וליהמן לחשוף את היקף החובות שלהם".

“The world has been turned upside down – What happens now will determine how things will look ten or twenty years hence.”

It was easy for everyone to turn a blind eye: for the Chinese who preferred to save than spend, for the Americans who preferred to spend than save, for the regulators who broadcast mixed messages. Now that the tide has turned, Jonathan Story, an expert in international political economics, can tell us the ending.

With a doctorate from a highly regarded American university, more than 30 years of teaching experience at INSEAD, the renowned French business school, and a raft of articles and books to his name, Professor Jonathan Story thought he was familiar with every country in the world. That is until about a year ago, when during a conversation with some Chinese businessmen he was surprised to learn of a new European nation. “They told me they had studied a very successful Northern European country called Nokia,” he related during an interview with G Magazine. This geographical discovery sent Story on a flight to Finland to meet with the heads of the cell phone powerhouse. “I wanted to understand myself what the Chinese had learned.”

As someone who had advised the Finnish government during the 1990s, Story’s attitude toward the Nokia meeting was slightly critical. “During the 1980s the Finns produced mostly boats and wood – basic goods that were extremely vulnerable to market fluctuations,” he explains. “In order to free themselves from dependence on these basic products, the government shifted its approach and began to focus on high-tech instead. As a result, today Nokia constitutes approximately 75% of the Helsinki stock market. However cell phones are also basic products with unstable prices, so it seems that they abandoned one basic industry in exchange for another.”

The Nokia executives were not only unruffled by the question, they deeply impressed the professor of political economics with their response. “They said: ‘We already have contingency plans for when Nokia dies. In our minds Nokia is similar to a queen bee that lays many eggs and then ultimately dies. The idea is that all the Finnish technological eggs will continue on their own steam.’ Do you understand how impressive this country is? Have you ever heard of a nation that plans for the death of its most successful companies?” he asks in astonishment.

Story’s enthusiasm for the Finns’ plan doesn’t surprise his acquaintances; the ability to consider the future and to prepare for it is one of his areas of expertise. Ten years ago he published a book in which he offered business owners tools to help them improve their chances of success and avoid risk in the developing markets. But these days it seems risky to discuss the future at all. “Six months ago I was approached by some Israelis and invited to speak at a Globes conference on the topic of the future of the global economy. Six months ago I was happy to discuss the future, but now? Now it’s much less clear.”

At the opening session of the Israel Business Conference on December 14, Story will attempt to address this issue. The current economic crisis has made the question – and the answers – much trickier. He’s aware of this. “I’m trying to think of a way to discuss the future without sounding silly, because you can say anything you like about the future, but the challenge is to make assessments that will stand the test of time. During key periods like the present, the world as we know it is turned on its head and what happens now will determine how things will look ten or twenty years hence.”

How do you formulate your assessments?
“You first need to understand what caused the crisis, to look at the future by way of the present. Once you understand how we arrived at our current situation you need to consider what steps to take to achieve the desired outcome.”

So how did the current crisis come about?
“One factor, for example, that I think was very significant was American public policy. Different branches of the government sent contradictory messages to the markets. On the one hand the central bank eased the flow of money – every president in the last 16 years encouraged private home ownership and made the criteria for the granting of loans less stringent. On the other hand, the tightening of regulations post-September 11, to wit the Sarbanes-Oxley Act (stricter corporate supervision in the wake of the Enron affair – U.L.) and the Basel II Accord (global banking supervisory regulations – U.L.), sent inconsistent messages.

“The regulations and legislation contributed to the crisis. Banks dealing with assets at a certain value suddenly discovered that under the new rules their worth had dropped and that they had less capital. They had to enlist more funds which forced banks such as Bear Stearns and Lehman Brothers to reveal the scope of their debts.”

שובו של המתורגמן: חידוש מסורת שנשתכחה

עמיחי לאו-לביא

בתמוז תשנ"ז מלאו לאבא 70 שנה ולכבוד המאורע התכנסה המשפחה המורחבת לשמחת שבת. אבא עלה לתורה, וקרא בה את פרשת הבר-מצווה שלו - "בלק" - בקול רך, נותן טעם בפסוקים המוכרים לו כל-כך: "...מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
אבי קרא בתורה ועיניים דמעו: הנה חתן בר-מצווה, ששפתיו שרו מילים אלו ממש בקיץ אחרון של עולם שאיננו, בבית-הכנסת של סבו, בקרקוב, 1939. אבא עמד לפנינו, וכל יקיריו הנספים שסבבו אותו אז - גם עתה היו נוכחים, זכרונם עימנו; וסיפור חייו – סיפור חיינו - פרוש בפנינו, כיריעת הקלף. עוצמת הרגשות העצימה את משמעות הפסוקים – כאילו בלעם עצמו ניצב עימנו. ויתירה מכך, הטקס עצמו – קריאת התורה השבועית, המוכרת – נחווה במלוא הדרו הסמלי והדרמטי. בעבורי, היתה אותה קריאת-תורה לציון-דרך: צוהר נפתח לסוגיה שעתידה להעסיק אותי מאז ועד היום.

באותה תקופה עסקתי בחינוך יהודי לציבור ישראלי, חילוני ברובו, והתנסיתי - בהדרכת מורותי ורבותי - בהקמת בית-המדרש המודרני, על שלל גווניו. באותו בוקר שבת התעוררו בי סקרנות ועניין באשר לטשטוש הגבולות בין "בית-מדרש" ל"בית-כנסת" ובאשר לפעילויות השונות המתקיימות בין כותלי שני המוסדות הללו: האם ניתן לבחון את בית-הכנסת ואת טקס קריאת התורה כ"אתר" וכ"הזדמנות חינוכית" לחוויה משמעותית ונגישה של תלמוד תורה לקהל הרחב? למרות התפקיד המרכזי שיש לקריאת התורה בלוח השנה ובמעגל החיים היהודיים, אין היא, ברוב המקרים, חוויה מרגשת או מחנכת במיוחד, בעיקר לא בעבור הציבור היהודי הרחב, ואפילו לא לחוגים שומרי מצוות. למרות העיסוק הרב בפרשת-השבוע, לעיתים נדירות ניתן להשיל מן הטקס את אבק "מצות אנשים מלומדה" ולהפוך אותו לחוויה האישית והציבורית שלמענה נוצר - חזרה פולחנית ודרמטית אל מעמד הר-סיני.
תהיתי, הייתכן להשיב חיים בטקס עתיק היומין ולהפוך את קריאת התורה ליחידת חינוך מרכזית ותוססת בקהילה היהודית המתחדשת.

כעבור חודשים אחדים ניתנה לי הזדמנות לחקור את התהוותו של טקס קריאת תורה וחוקיו, ולהתנסות - יחד עם קהילה יהודית דינמית - בדרכים שונות לעיבודו המחודש. הוזמנתי על-ידי רבניה של קהילת "בני ישורון" בניו-יורק, לשמש מרצה אורח לתקופה בת שנתיים, כשמטרתי העיקרית היתה יצירת תשתית קהילתית של תלמוד תורה בשילוב עם פעילויות תרבות. כ-3,000 אנשים, נשים וטף גודשים את תפילת ליל-שבת בקהילת "בני ישורון" במנהטן, ומדי שבת מנהלת הקהילה יותר מארבעה מנינים במיקומים שונים. סוד ההצלחה של הקהילה, הנמנית עם התנועה הקונסרבטיבית, טמון בהנהגה הכריזמטית של רבניה ב-15 השנים אחרונות, ובהחלטתם לשלב נוסח תפילה מסורתי, רובו בעברית – עם שימוש בכלי נגינה ועם פרשנות חברתית נוקבת. אלפי הגודשים את בית-הכנסת מדי שבת, רובם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מוצאים אמנם את עצמם חווים תפילה וקשר מחודש עם זהותם היהודית – אבל בעבור רובם, עדיין מהווים היהדות והעיסוק בתכניה אתגר מורכב מדי, גדוש ניכור היסטורי וחוסר חיבור לחיים המודרניים. רבני הקהילה, המודעים לאופי קהלם העירוני, הזמינו אותי לסייע אותם ביצירת תוכניות לימוד חדישות, במיוחד בעבור צעירי הקהילה. קהילת "בני ישורון" היתה לי למעבדה נדירה ומרתקת, ובה התחלתי לממש את מחקרי על-אודות קריאת התורה ולהתנסות באופן מבוקר בהפיכת הטקס השבועי לחוויה נגישה ומשמעותית.

The Return of the Translator: A Forgotten Tradition Resurrected
By Amichai Lau-Lavie

In the summer of 1997 my father celebrated his 70th birthday and to mark the occasion the entire family gathered for Shabbat. My father was called to the Torah and softly chanted his bar-mitzvah portion, Balak, imbuing the well-known words with emotion: “How good are your tents, O Jacob, your dwelling places, O Israel!” His eyes filled with tears as he recalled his bar mitzvah in his grandfather’s synagogue in Krakow in 1939 – during the final summer before an entire world disappeared. It was as if the relatives we had lost in the Holocaust were there in the room with us. His life story – our story – unfolded in front of us, an open book. These powerful feelings lent greater intensity to the story he was reading; it was as if Balaam himself stood among us. More than that, the familiar weekly Torah-reading ceremony took on a symbolic and dramatic glory. This experience was a turning point for me, opening a window on an issue that would occupy me from that day to this.
At the time I was an educator working chiefly with secular Israelis and, with the assistance of my teachers and rabbis, attempting to establish a modern Beit Midrash (Jewish study hall). That Saturday morning I began to wonder where the border between synagogue and study hall lies and about the separate activities that take place in each. Could the synagogue and the Torah-reading ceremony be categorized as a Jewish “site” and an educational opportunity, accessible and significant to the greater Jewish community? Despite the fact that the weekly Torah reading plays a central role in the calendar and in the cycle of Jewish life, it is for the most part not a particularly exciting or educational experience for much of the Jewish community or even for some observant Jews. While there is a strong focus on learning and reading the weekly portion, rarely is it anything but a rote exercise and seldom does it fulfill its original function – as a ritual and dramatic recreation of the revelation at Mount Sinai.
Would it be possible, I wondered, to take this familiar ancient ritual and turn it into a lively educational experience for a burgeoning Jewish community?
A few months later I had the opportunity to put my ideas into practice. With the cooperation of a dynamic Jewish congregation I began to research ways of adapting the Torah-reading service. The rabbis of Manhattan’s B’nai Jeshurun synagogue invited me to serve as a guest lecturer for two years. My primary goal was to lay a foundation of Torah learning and combine it with cultural activities. Approximately 3,000 men, women and children regularly attend Friday night services at B’nai Jeshurun and every Shabbat there are more than four minyanim (prayer services) taking place simultaneously. The secret to this Conservative synagogue’s success lies in the charismatic leadership of its rabbis during the past 15 years, and in their decision to integrate musical instruments and commentary into the traditional, mostly Hebrew service. Thousands of the weekly attendees, many in their 20s and 30s, experience the service as a renewed connection with their Jewish identity. However most, alienated from their history and traditions, still view Judaism as too complex for them and not meaningful for their modern lives. The synagogue’s rabbis, fully aware of the character of their urban congregation, invited me to design progressive educational programs, particularly for the younger members. B’nai Jeshurun served as a fascinating and singular laboratory, where I began to implement my research on Torah reading and to test in a controlled environment my ideas of revolutionizing the weekly service and making it accessible and meaningful.